ויגש אליו יהודה. יהודה ניגש ליוסף ומספר שהוא ערב לבנימין ומציע שיקח אותו לעבד במקומו. ברגע זה, יוסף לא יכל להתאפק ואמר- הוציאו כל איש מעלי והתוודה לאחיו. יהודה עשה תיקון למכירת יוסף , כאשר לקח אחריות על המצב , אך לא לקח על עצמו אשמה. מה הבדל ביניהם?
אשמה- כאשר אנחנו לא פנויים לפגוש אחרים, אדם עסוק בכאב שלו ומנסה לתקן את עצמו.
אחריות- להסתכל פנימה על הסיפור, על עצמו ועל יוסף, מניח כאן כנות, מדבר מתוך המציאות בנוכחות מלאה, מהחלק האלוק ממעל שבו.
אז איך ניגשים? מהרגש? מהשכל? מהרחם?
ניגשים בכנות ומשתפים את הרגשות שלנו, לוקחים אחריות. יוסף הצדיק התאמן כל השנים מאז שהגיע במצרים שתמיד שם שמים יהיה שגור בפיו וכך כשהגיע הרגע, הוא לא האשים את האחים כי הוא האמין שזהו סיפור אלוקי שה' רקם. ויגש יהודה- גם הוא היה בגישה שיש השגחה אלוקית. צפנת פענח- משהו צפון במציאות, יש צופן שצריך לפענח בחיים, יש כאן סודות. יש סיפור שהוא הרבה יותר רחב ממני. לפי הנתיבות שלום- ונפגש חורש עם הקוצר- יהודה ויוסף. יש להם מידות שונות לגמרי. כשהם נפגשים, הם מייצרים תבואה ואיחוד- כח ההודיה וכח האיסוף, אך הם פועלים באותו רצף.
יוסף מכין את הקרקע וחורש את הדרך, זרע יעקב יורד מצריימה ואז בחקלאות אלוקית יש צמיחה של עמ"י. כעת כשחג חנוכה מסתיים, אני מזמינה אתכם להשתמש בכוחות אלו שכ"כ מתאימים לזמן הזה, להודות על ניסך שבכל יום עימנו ולאסוף את המתנות הקטנות שקיבלנו בחג ולהביא אותם לשגרת חיינו. ע"י לקיחת אחריות, בלי אשמה ואגו ופשוט לגשת לה', לבן הזוג ובכל מקום- בשיתוף כנה מתוך החלק האלוק ממעל שבתוכנו. חג אורים שמח. שלכם ובשבילכם. אסנת לנדאו