ט"ו בשבט ראש השנה לאילן- אילנא קדישא-הוא עץ החיים. מהו עץ החיים בשבילי? ומהי תודעת גן עדן?
ידוע שהזרע באדמה עובר ריקבון לפני שצומח לעץ. "כי האדם עץ השדה" ,כך גם האדם- צריך להסכים להיות בפירוק, בחוסר ידיעה, בריקבון, לפני שהוא עושה שינוי ומתפתח מחדש.
האשה-כדי להביא חיים- עצמותיה מתפוקקות, זהו פירוק והרכבה מחדש. האשה מחזיקה את יצירת חיים בתוכה, ולאט לאט משהו צומת מתוכה. כי מהות הטבע הוא להסכים להיות בריק. הריקבון הוא- ריק בונה. ולכן, אסור לנו להתייאש ולהיתקע בריק או בשבר.
ט"ו בשבט מציין את הרצון לחזור לקצב החיים, להיות מחוברת לאדמה, להסכים להיות בסבלנות לפני שנהיה בשגשוג ופריחה.
השקדיה מזכירה לנו שעוד תגיע הפריחה, היא מחזיקה את הישועה.
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן ולא לאילנות. אילנא קדישא-אילנא דחיי. זהו אילן עתיק וקדוש- הוא עץ החיים, עץ שמחובר לחיים עצמם. הקלקול של האדם הראשון בגן עדן היה כשאכל מעץ הדעת ואז גורש ממנו, כעת יש לנו הזמנה לחזור לגן עדן, לאילן, לעץ הקדום,
השאלה- מה פגמנו בעץ הדעת, מתי אכלנו את הדעת?
ט"ו בשבט קורה לנו לחזור לתודעת עץ החיים, "עץ חיים היא למחזיקים בה" עץ-זכר, היא-נקבה. יש קריאה לצאת אל גן העדן.
אז מהו עץ החיים בשבילי? מה זה תודעת גן העדן?
חיבור לה', הקשבה לעצמי, נוכחות, התחדשות, זמינה להתהוות, מעיין נובע, שיבה הביתה. התנועה של עץ החיים כבר מקיימת אותו.
גן עדן- הוא גן העדינות. כדי לחזור אליו, צריך להיות עדינים עם עצמנו ועם הסביבה. מהות התורה היא לעדן את הנפש. ואם נהיה עדינים נחזור לגן עדן.
כתוב בתניא : לבוש הנפש במחשבה, בדיבור ומעשה.
במחשבה- לא להיות במחשבה נוקשה לחיים, לדבר לעצמי ברכות, מנגינה רכה.
בדיבור-חיין ומוות ביד הלשון, לעדן את הדיבור, להיזהר מלשון הרע, להכיל יותר מאמת אחת.
במעשה- לעשות את המעשים יותר לאט ובעדינות ולא בתגובתיות, לשהות, לזהות, להיות בנוכחות מלאה.
לסיכום- בט"ו בשבט חוזרים לגן העדינות. ראש השנה לאילנא דחיי- עץ החיים ואנחנו צריכים לנטוע נטיעות חדשות שמחוברות לשורש.
כך גם בזוגיות- היות עדינים כלפי בן/בת הזוג, לחשוב עליו/ה מחשבות טובות, להשקיע במעשים- במתנה קטנה ובדיבור מכבד ומקשיב, לא למהר להגיב. ובעיקר לאהוב אחד את השני כמו ששכתוב בשבע ברכות- "שמח תשמח רעים אהובים כשמך יצירך בגן עדן מקדם"