איפה הדעת שלי ? ואיזה רשימו נשאר לי מחג הפורים?
הפרשה נעה בין שבת למשכן .
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". עדת=דעת. איפה הדעת שלי נמצאת? עבור מה אני מתקהלת ונאספת? מה מניע אותי? מי הקהל שלי ואיזה קהל וקולות יש בתוכי?
ואיזה רושם השאיר עלי חג הפורים שעבר? האם הוסיף לי דעת וקדושה?
אומר הר' מפיאצסנה (מספר הכשרת האברכים)- יש לצייר תמונה וציור לסיכום האירוע, כך ממשיכים את האור לתוך מציאות השגרה שאחרי… במוצאי שבתות אני אישית חווה ירידה באנרגיה וסוג של עצבות כי הנשמה היתרה עוזבת את הגוף.. כי כל הרגעים המתוקים לא נמשכים עד אין סוף וזה מצער. כך גם כשאוכלים גלידה...
אז כדי שישאר לנו רשימו מהחג/שבת, צריך לצייר ציורי מחשבה לפני האירוע-לעורר מקום בנפש של נוכחות עמוקה, כדי שהאנרגיה לא תחלוף. כדאי להיות בתשומת לה להתרחשות. זה נותן עומק וצבע לחוויה.
זו לא אחיזה עקשנית אלא נותן מקום להתרחשות. ציור זה מקום שמתהווה ולא תמונה מקובעת.
ואז לאחר החג, לשאול את עצמי- איזה ציור אני רוצה לזכור מפורים?
מהי תחושת המילוי שאני ללכת איתה? ואז הציור הולך ומתהווה בהווה.
למשל, רגע של ריקוד פשוט בפורים עם הילדה שלי, קריאת המגילה המרגשת, דברי תורה בשולחן, משלוחי מנות.
לפי הדי שלייפר- בסוף כל אירוע או טיפול, לשאול- מה למדתי, מה למדתי מחדש, מה הפתיע אותי? מה סיקרן אותי?
אפשר גם לשאול- מה היה טוב? ומה היה הכי טוב?
כך גם בחוויה זוגית- אני מתכננת ומציירת לי אותה לפני , ותוך כדי אני רוצה להריח את הפריחה ואם אני בחוף הים אז להרטיב את הרגלים- כדי שהרושם של החוויה ירשם אצלי בגוף. ולאחר הדייט שלנו- לשתף ולהיזכר ביחד ולהגיד במילים- מה היה לנו טוב, ממה נהננו ומה אני רוצה להמשיך מזה לחיי השגרה.
לסיכום- כדי שכל אירוע ישאיר עלי רשימו חזק- צריך להיות בנוכחות מלאה בתוך חווית החיים, שגם הדעת שלי תתקהל ותאסוף את הרגעים הקטנים של החיים שמצטרפים להרגשה שאני מושגחת ואהובה ורצויה בעולמו יתברך..